<h1>שאלת רבי דניאל הבבלי ותשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם בענין מצוה קצ"ח שמנה הרמב"ם</h1>
<h2>דף ע:</h2>
עוד קשה עלי סברתו ז"ל (מ"ע קצ"ח) שרבית הגוי מ"ע מחוייבת מאומרו לנכרי תשיך ואמרם ז"ל בספרי זו מ"ע. וזה סותר הא דאמרינן (ב"מ ע':) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו ואמר רב נחמן אמר לי הונא חברין לא נצרכה אלא אפילו ריבית דגוי ואותיביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשיך ומהדר ליה לא תשיך ומקשי ליה תשיך לא סגיא דלא מכית ליה לגוי ומהדר לאפוקי אחיך דלא ומקשי ליה אחיך בהדיא כתיב ביה ולאחיך לא תשיך ומהדר לעבור עליו בעשה ול"ת. ראינום בסוגיא זו שעשו לקיחת הרבית מן הגוי בלתי רצויה ושעליה נאמר מרבה הונו וגו' כמו שפתרו (מכות כ"ד.) בכתוב כספו לא נתן בנשך אפילו ריבית דגוי. לא פתרו לנכרי תשיך שהוא ציווי ליקח הרבית מן הגוי ואף לא שהוא היתר. כי הם פתרו תשיך היתר ליתן לו הרבית. וכשבא רבא לפרשו להתיר הלקיחה ממנו אמר מאי לאו תשיך אמרינן ליה לא תשיך, והעלו מן הכתוב שהנותן רבית לישראל והשיכו את עצמו עובר בעשה, כדין כל לאו הבא מכלל עשה, נוסף על ולאחיך לא תשיך. וכבר נתפרש בסוגיא זו שאומרם בספרי זו מצות עשה ר"ל שהעובר על ולאחיך לא תשיך ונתן לו ריבית עובר גם בעשה. ומן התימה שפירש ז"ל מלת תשיך בגוי הלקיחה ממנו ובישראל הנתינה לו אע"פ שהלשון שוה. והחכמים כבר פירשוהו בביאור מבורר. ועד"ז מתפרש אף אומרם (ספרי הובא במ"ע ק"נ) את הנכרי תגוש זו מ"ע. ר"ל דמדכתיב לא יגוש את רעהו ואת אחיו שמעינן שמלות הגוי אין אנו חייבין להשמיטה ונגישתו מותרת ומאידך קרא דאת הנכרי תגוש שמעינן נמי דאחיך לא תגוש והוא לאו הבמכ"ע שדינו דין עשה ונעשה עובר בעשה ול"ת. ועשו כגון זה הרבה, ר"ל שלמדו ל"ת מכלל עשה וקראוהו עשה. כגון גבי אכילת בהמה טמאה ועוף טמא ודגים טמאים שפירשו דאייתר אותה לאשמועינן אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה ואין לי אלא בעשה בל"ת מנין ת"ל את הגמל וגו'. ומזה קשה לי שעשה ז"ל (עי' מ"ע קמ"ט) את האוכל בהמה טמאה עובר בעשה משום עיקר מצות התורה לדון בסימני בהמה ולא משום קרא יתירא וכן עשה (עש' ק"נ) באומרם בפירושא דכל צפור טהורה תאכלו זו מ"ע ובאומרם (חולין ס"ו:) בדגים ממשמע שנאמר אכול את שיש לו וכו' למה שנאן לעבור עליו בעשה ול"ת רומז על עיקר מצות התורה, דלא כנראה מאלו המאמרים שכוונתם שהאוכל בהמה טמאה או עוף טמא או דג טמא עובר בל"ת גמור ועל לאו הבא מכלל עשה דנפיק להו מקראיי יתירי ואילו קיצר הכתוב ואמר זאת החיה אשר תאכלו וגו' עם את הגמל וגו' ולא אמר אותה תאכלו היה מתחייב באוכל בלאו גמור בלבד ולא היה עובר בעשה מחמת מציאות מצות התורה בלבד. וכן לולא בא באיסור דג טמא זולת וכל אשר אין לו לא היה האוכלו חייב אלא בל"ת בלבד אע"פ שציותה התורה בעשה דסימני דגים. וכן בעוף לא נפיק להו דאוכל את הטמא עובר גם בעשה אלא מייתור כל צפור טהורה תאכלו. הלא תראה שבחגבים שנאמר בהם את זה תאכלו מכל שרץ העוף בלא ייתור לא דנו באוכל חגבים טמאים שעובר בעשה ול"ת וקרא דאת זה תאכלו שבחגבים אצטריך למה שביארו ז"ל (ספרא שמיני) וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לא יאכל יכול הכל יהא אסור ת"ל את זה תאכלו מכל שרץ העוף וכו'. ולשיטתו ז"ל בפירוש אומרם עובר בעשה ול"ת הוכרח לדון אף בחגבים כדין בהמה ועוף ודגים. והכתוב שבחגבים חלוק מאלו הכתובים ומאמר החכמים בהם חלוק מאומרם בבהמה ועוף ודגים. ולסברא זו [שאמרנו] בחגבים יחוייב שיהיה בבהמה ועוף ודגים בכל אחד שלש מצות, האחת היא עיקר הציווי לידע הסימנין והאוכל מן הטמא עובר בעשה מן קרא יתירא ובל"ת בפירוש. ויחוייב שתהיה מצות ידיעת הסימנים למידה מן האמור בבהמה זאת החיה אשר תאכלו שהוא עיקר הציווי בידיעת הסימנים כמו שראינום כשרצו לייחד תנאֵי הסימנים בחיות היבשה משבים אמרו (ספרא שמיני פרש' ב' ה"ז) או אינו אלא על הארץ תהא מותרת בסימנין ושבים בין בסימנין בין שלא בסימנין ת"ל זאת אשר על הארץ אין לך אלא זו שעל הארץ. וכן מצות ידיעת סימני העוף נפקא מדכתיב ואת אלו תשקצו מן העוף וגו' וסימני דגים מאת אלה מהם תאכלו. והלאו הבא מכלל עשה שבבהמה נפיק מאותה תאכלו ובעוף מן כל צפור ובדגים מן אותם תאכלו. והלאו הגמור בבהמה מדכתיב את הגמל וגו' ובעוף מן לא יאכלו ובדגים מן וכל אשר אין לו וגו'. וזה הרי לא יחוייב בחגבים. במקור הערבי אלג'תה.
ועוד הנה באר ז"ל (מ"ע קנ"ב) שענין אמרנו אותה מ"ע הוא היותנו מצווין שנדון בסימנין אלו ונאמר זה מותר לאכלו וזה אסור לאכלו כמו שמפורש בכתוב והבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו'. וזה דבר שחידשו ז"ל שהדין שבסימנין הוא זולת העשה ול"ת דאוכל טמא ובפרט בהסמיכו את זה על והבדלתם שלא נזכר בו דגים וחגבים. גם לשיטתו ז"ל שעיקר הציווי בענין שהוא מ"ע יוצא ממנו שהעובר על אותו דין אם יש בו ל"ת יהיה עובר על עשה ועל ל"ת עכצ"ל דמדכתיב (ראה י"ב) וזבחת ואכלת שהוא ציווי השחיטה (מ"ע קמ"ו) נילף שהאוכל בלא שחיטה עובר בעשה ול"ת. וכן כל כיוצא בו.
תשובה אין ספק שקושייתך קשה, אבל לא תדחה מקרא מפורש שאמ' יתע' לנכרי תשיך שפירשוהו בספרי בדרך החלט גמור זו מ"ע כמשמעות פשטיה דהאי קרא. ולא עוד אלא שכשתעיין בסוף מה שהבאת מדבריהם ז"ל יתברר לך אמיתת האמור בספרי שזו מ"ע. והוא שכשאמר רב נחמן אפילו רבית דגוי והושב עליו מן הכתוב, כמובא בכתבך, הושב עליו גם מן המשנה ואמרו אותיביה לוין מהן ומלוין אותן ברבית ותירצו בכדי חייו ואמר רבינא הכא בת"ח עסיקינן דלא אתי למסרך. ש"מ שלא גינו בשאינו ת"ח ביתר מכדי חייו אלא משום גזירה דילמא אתי למסרך, וכשאין חשש זה, דהיינו בת"ח, אינו מגונה כלל. ומוכח מזה שגנות רבית דגוי דאסמכו אקרא אסמכתא בעלמא היא דאילו היתה זו כוונת הכתוב האמיתית אין לחלק בין כדי חייו ליותר מכדי חייו ולא ביותר מכדי חייו בין ת"ח לזולתו. ועל תנאים אלו שברבית דגוי אמר ז"ל (מ"ע קצ"ח) שיש במצוה זו גם תנאים מדרבנן. ומאומרם בתלמוד אח"כ (ע"א.) עמי וגוי עמי קודם והקשו פשיטא ודחה רב נחמן את הקושיא באמרו אמר לי הונא לא נצרכה אלא דאפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם, מוכח דלגוי ברבית מצוה היא. שהרי אין חולק שההלואה לישראל מצוה היא ואילו לא היתה מצוה להלוות לגוי ברבית לא הוצרך רב הונא לבאר קדימת הלואת ישראל דפשיטא דמצוה ורשות מצוה קודמת, ולפי ששתיהן מצוות ביאר איזו מהן קודמת כמו ענייך ועניי עירך ענייך קודמין (שם). ומהיות מימרא זו ומימרא דלעיל שתיהן דרב נחמן בשם רב הונא למדנו דמימרא דלעיל הוא לדעת רבנן שהרחיקו וגינו ריבית דגוי משום הרחקה מן העבירה ולא בגדר ציווי ולא גזרו על מה שלא תבוא ממנו עברה או מה שהוא מוכרח, ר"ל ת"ח דלא אתי למיסרך או עם הארץ בכדי חייו. ונתבאר סוד הקושיא והותר מנעול ההסגר.
ובעניין העשה דבהמה טמאה אי נפיק מאת זה תאכלו או מאותה תאכלו, לא נתבארה כוונתך בתחלת דבריך באריכותך הגדולה. והחילוק שהזכרת בין עיקר המצוה ובין קרא יתירא, אין ספק שהוציאו ז"ל איסור עשה מאותה תאכלו. וכבר זכר ז"ל בספר מצוות את לשונם ז"ל שהבאת. וכ"כ להדיא בספר קדושה (מא"ס רפ"ב) מכלל שנ' וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה אסורה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא ובגמל ובחזיר וכו'. ומה שמורה אומרו יתע' אותה תאכלו דאיסור בהמה טמאה בעשה אינו מחייב שלא יורה על זה גם הכתוב את זה תאכלו שהראיה ממנו יותר ברורה ויותר חזקה. ומאי נפק"מ אם זה יוצא ממקום אחד או ממאה מקומות למשל. התחשוב שיתרבה המניין אם הרבה מקראות מורים על ענין אחד. וכבר קדם בשרש התשיעי מענין זה מה שקצתו יספיק לבעלי החכמה ועיון ישר.
והעולה מקצת דבריך, ובקצתם נאמר בפירוש, שכוונת קושייתך שמנייתו ז"ל מ"ע לדון בסימנין תחייב שימנה בבהמה טהורה וטמאה שתי מצות עשה המצוה האחת לדון בסימנין והשנית מה שיחוייב מאיסור העדר הסימנין, וכן בעוף וזולתו, ה"ז יציאה מן הכוונה ושיבוש בעיון. כי הענין שנצטוינו בסימנין הוא שנתיר את שישנם בו ונאסור את שאינם בו ואין לציווי זה תכלית אחר כלל, וענין איסור בהמה טמאה דנפיק מן אותה תאכלו הוא מחמת העדר הסימנין. והענין המכוון הוא אחד ולא יתרבה בריבוי הראיות ובשינוי אופני הילפותות ולא יצוייר בזה אלא עשה אחד כמו שזכר. כי תכלית הציווי לדון בסימנין הוא לאסור מה שלא ימצא בו ולהתיר את הנמצא בו כמו שזכרנו. והאמור בעופות ובדגים ובחגבים כהאמור בהבהמה.
ושהקשית למה דן בחגבים שהם בעשה כבהמה טמאה ועוף טמא ודג טמא אע"פ שחכמים לא אמרו זה בפירוש בחגבים כמו שפירשו בזולתם, באמת הענין בכולם אחד. ולא כדרך שהלכת בה שדברנו בה לעיל. ולא עוד אלא שכבר אמרו בספרי (הובא בילקוט פ' ראה) כל עוף טהור תאכלו זו מ"ע כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו זו מצות ל"ת ר' שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים כל שרץ העוף וכו' אלו חגבים טמאים. הנה נתפרש להדיא שהכתובים המורים על עשה ועל ל"ת מדברים אף בחגבים ואם כן אף החגבים בעשה ול"ת כמו שאמר ז"ל בחבור (מא"ס פ"ב ה"ה) חגב טמא הרי הוא בכלל שרץ העוף וכו'. והענין ברור מלהצטרך בו לזו האריכות.
ודבריך בענין וזבחת ואכלת ראוים להאמר והדמיון ראוי להידמות. אך אין מזה קושיא עליו ז"ל כי כבר מנה העשה בשער העשין (סי' קמ"ו) והלאו בשער הלאוין (סי' ק"פ). אבל לא יתכן לחייב בנבילה עשה ולא תעשה כי לא הוזכר זה בדבריהם אע"פ שיכלנו להוציאו בהקש. ואולי מפני שכשעיין מצא פירכא בהיקש וכמו שנבאר. והוא שמאומרו יתעלה את זה תאכלו או אותה תאכלו למדנו שכל מה שנעדר סימנין לא תאכלו, ונעשה משולל הסימנין לאו הבמכ"ע עשה, ובענין זה עצמו ממש ר"ל במשולל הסימנין בא גם לאו מפורש ולפיכך יש בו עשה ול"ת. משא"כ בוזבחת ואכלת. כי אומרו יתע' וזבחת ואכלת אע"פ שהוא עשה בלא ספק ונפיק מניה איסור אכילת מה שלא נשחט כדין שהרי אומרו וזבחת אין פירושו כל זביחה שתהיה אל שחיטה באופנים שכללה הקבלה וזה ממה שאין חולק בו, אבל בענין זה שיוצא איסורו בעשה מזה הציווי, ר"ל בהעדר הזבח כדינו, לא בא כלל לאו על זה ממש. כי הלאו הוא ענין אחר ולא עצם האיסור היוצא מכלל וזבחת שמשמעותו שביארה הקבלה היא השחיטה כדינה. כי האיסור היוצא ממנו הוא לאסור את שלא נזבח כדינו או הנחירה וכיו"ב שיומת בהם הבעל-חיים והלאו לא בא בזה אלא בנבילה ואין הנבילה מה שלא נשחט כדין בלבד אלא מה שלא נשחט כדין נכלל בלאו דנבלה. ואילו נאמר שהנבילה בעשה ול"ת לא היה המאמר אמת. כי אין כל נבילה בעשה אלא זו שנשחטה שלא כדין או המומתת בלבד, אא"כ נאמר שחלק מן הנקרא בשם נבילה בעשה ול"ת וחלק ממנו בל"ת בלבד. וזה אינו מתקבל. וא"ת אף המתה מאליה אין איסורה אלא מצד העדר השחיטה וא"כ כל נבילה בעשה נוסף על הלאו, נשיב ונאמר שאין זה נכון שהרי המסוכנת שלא פרכסה ודומיה אינה מועלת לה השחיטה והיא אסורה משום נבלה [מא"ס פ"ד הי"ג] אע"פ שנשחטה כראוי. וא"ת דלא חשיבא שחיטה ראויה אלא אם היא מועילה וזו המסוכנת ודומיה אינה מועלת בה השחיטה, נשיב ונאמר מה סבת היות השחיטה בלתי מועילה אע"פ שנעשתה כהוגן, האם לא בוא המות והאיסור בסבתו. ומכאן נראה שאין סיבת האיסור בבהמה טמאה ועוף טמא וזולתם העדר הסימנים. וזו נקודה דקה שאין לעמוד עליה אלא בטוב העיון והחקירה. וראוי לדקדק בפרטיה ולהתבונן בתוצאותיה. ומכל מקום כיון שמנה בשער העשין וזבחת ובשער הלאוין לא תאכלו כל נבלה לא קשיא ליה מידי אפילו בלי הפירוש הנ"ל וכל שכן אחר שפירושנו ברור וקיים. וכבר נתבאר מה שיש בזה.
